ירושלמי- הנחה או לבישת תפילין?

"וְהָיָה? לְךָ? לְא?וֹת עַל־יָדְךָ? וּלְזִכָּרוֹן? בֵּ?ין עֵינֶ?יךָ"

בכל יום אנו מצווים לקרוא קריאת שמע, שבה כתובה מצות תפילין.

בגמרא עוסקים בשאלה, מתי ראוי להניח את התפילין, לפני קריאת שמע או אחריה.

בתלמוד הבבלי (ברכות יד) אומרים שרב קרא קריאת שמע ואח"כ הניח תפילין. אבל בגמרא מקשים על רב, ובאמת המסקנה היא שגם רב סובר שיש להניח תפילין לפני קריאת שמע, ורק פעם אחת ארע לו אונס, שהשליח שהיה אמור להביא את התפילין איחר, ולכן רב נאלץ לקרוא קריאת שמע בלי התפילין.

המסקנה של הבבלי היא שלא יתכן לומר שיש להניח את התפילין אחרי קריאת שמע. ובאמת מיד אחר כך מביאים בבבלי את דברי עולא, שהקורא קריאת שמע בלא תפילין מעיד עדות שקר בעצמו.

אבל בתלמוד הירושלמי (ברכות ב ג) רב במפורש אומר שלדעתו יש לקרוא קריאת שמע ואח"כ להניח תפילין: "רב אמר: קורא את שמע ולובש את תפיליו ומתפלל".

מה ההבדל בין התלמודים?

רבנו יונה מסביר, שהנחת התפילין עוזרת לאדם לקבל עול מלכות שמים. על ידי הנחת התפילין האדם משועבד בראשו וגופו לה' יתברך, ואז כשקורא קריאת שמע הוא אכן מקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות. ללא השיעבוד שע"י הנחת תפילין, הוא לא יכול לקבל עול מלכות שמים באופן מלא.

אבל בלשון הירושלמי פעולת המצוה לא נקראת הנחה, אלא לבישה. האדם לובש תפילין. תפקיד התפילין הוא לאו דוקא לשעבד את האדם, אלא להופיע את הקשר העמוק שבין האדם לה'. כאשר התפילין מוגדרים כלבוש של האדם, המשמעות היא שהאדם בפנימיותו מחובר לתוכן התפילין, ומתוך כך הוא לובשן. זהו טעמו של רב, שקודם האדם מתחבר לתוכן של התפילין, ומתוך כך הוא מיד לובשן, כדי להביע את יחוד ה' במעשה, מיד לאחר שהביעו במחשבה ובדיבור.

סיכום: בבבלי קודם מניחים תפילין, כיון שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. מהות התפילין היא מעשה שמונח על האדם ומשעבד אותו לה'. לעומת זאת, בירושלמי התפילין נובעים מתוך פנימיותו, ולכן נתינתן עליו טבעית לו, ולכן זה נקרא לבוש. מתוך כך סובר רב שיש לקרוא קריאת שמע, ואז הוא מחובר לתוכן התפילין, ומיד הוא מקיים במעשיו את דיבורו, על ידי לבישת התפילין.

כשעם ישראל בא"י, המצוות מופיעות באופן מלא, ולכן התפילין יותר "מתלבשות עליו", ובגלות, המצוות הן "ציונים", כלומר הן סימן למעלתנו הגדולה, שאינה מתגלית בגלות כמו בא"י, ולכן התפילין רק מונחות עליו, ובזה הן עוזרות לו להשתעבד לה'.